<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין שמועה ולקוט עצמות</h1>
<h2>דף ח.</h2>
באבל (פרק י"ב) תניא אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקים את הגידין אלא אם כן נתפרקו העצמות מעצמן ונפסקו הגידין מעצמן. כל העצמות האדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו דברי ר' עקיבא, ר' יוחנן בן נורי אומר אין ליקוט עצמות אלא משיכלה הבשר, כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות האדם. מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד ונותנן בראש אפרקסל מכאן ובראש אפרקסל מכאן דברי ר' יוחנן בן נורי, ר' עקיבא אומר סוף אפרקסל להתעכל וסוף העצמות להתערב אבל מלקטן ונותנן בארזים, פי' סוף אפרקסל להתעכל ונמצאו עצמות שני מתים מתערבין, אלא מלקטן ונותנן כל אחד ואחד לעצמו בארונות של ארזים, ומזלפין עליהן יין ושמן דברי ר' עקיבא, ר' שמעון בן ננס אומר שמן ולא יין מפני שמרבה עליהן את הדרנא אבל נותנין עליהן חפורין יבשין. אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת פטירתו בתחלה קבריני בבקעה ולבסוף לקוט עצמותי ותנם בארזים, ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהיה בזוי בעיניך, וכך עשיתי לו, נכנס יוחנן ולקטן ופירס עליהן את אפרקסל ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירסתי עליהן את הסדין ונתתי עליהן חפורין יבשין וכשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.
במי שמתו (ברכות י"ח א') ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר. באבל [פי"ג] תניא המלקט עצמות והמשמר עצמות והמוליך עצמות ממקום למקום פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ואם רוצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד עצמות, ר' יוחנן בן נורי אומר ירחיק ארבע אמות ויקרא את שמע, בן עזאי אומר אם היו עמו בספינה מסלקן לצד אחר וקורא, ר' יצחק אומר של קרובים פטור של אחרים חייב, ר' שמעון אומר בשבת חייב ובחול פטור, ר' נתן אומר אם יש חבילה עמהם פטור מפני שזיקתן שמירתן (נ"א מפני שזיקת שמירתן עליו) אבל לא זיקת החבילה. והלכתא כתנא קמא דפטור בכל ענין בין בחול בין בשבת, והנך תנאי כולהו יחידאי נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו.
תנו רבנן המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן, אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו. ובמועד מותר ללקטן ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא אלא על הקרובים נמי מתאבל ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגין באבל, בכפיית המטה ועטיפת הראש וקורע ושאר דברים האסורין באבל. (אבל פי"ב) כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמותיו, ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד לפיכך אין מלקטין אותן עם חשכה, ר' שמעון בן אלעזר אומר היה עומד ומלקטן כל אותו היום וחשכה מותרין ביום שלאחריו. אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים אבל אומרים תנחומין לעצמן, ואין עולין עליהן בחבר עיר אבל מברין עליהן בתוך ביתו.
<h2>דף כ.</h2>
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא רחוקה ואיזו היא קרובה, רחוקה לאחר ל' קרובה בתוך ל', וחכ"א אחת שמועה רחוקה ואחת שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כדברי המחמירין חוץ מזו שאע"פ שר' עקיבא מיקל וחכמים מחמירין הלכה כדברי ר"ע דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ר' חנינא חוזאה אתיא ליה שמועתא דאבוה מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה הרי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, אלמא אפי' על אביו ועל אמו אינה נוהגת אלא יום אחד, ומסתברא הני מילי לענין גזרת שבעה אבל לענין גזרת שלשים נוהג הוא על אביו ועל אמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו, ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו, וליכנס לבית השמחה עד שנים עשר חדש וכן בשאלת שלום, ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה, לפיכך אם באת לו שמועה על אביו לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד בין בגזרת שבעה ובין בגזרת שלשים. רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא כי סליק להתם אמר ליה אבא קיים א"ל אימא קיימת אימא קיימת א"ל אבא קיים א"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ, ש"מ תלת שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל וש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד וש"מ מקצת היום ככולו. קשיא לי מאי האי דקאמרינן אבל אסור בנעילת הסנדל כלומר בשמועה רחוקה, פשיטא אלא במאי נוהגת יום אחד. ונראה לי דאינו אסור אלא בנעילת הסנדל קאמר, לומר שדיו מכל גזרות אבלות בחליצת מנעלו וסנדלו, ואינו צריך שילך לביתו ויכפה מטותיו ויתעטף בראשו, שהרי ר' חייא לא עשה אלא חליצת מנעלין ומיד הלך לבית המרחץ לא כפה ולא עטף. וכן במלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש וקריאת תורה, בכולן לא נהג כלום, לפי שאין שעה אחת מתפרסמת עליו באיסורן, משום הכי דייק דשמועה רחוקה כיון שקבל עליו אבילות בחליצת הסנדל דיו, וכן הדין במי שאין לו מנעלים ברגליו שמתעטף כאבל או כופה מטתו שעה אחת ויוצא ידי חובתו, ובודאי אם היה עוסק במלאכה או שהיה רוחץ וסך או קורא בתורה ובאת לו שמועה רחוקה, הרי זה מפסיק שעה אחת משום אבילות וחוזר למה שבידו, אבל מכל מקום אין יוצא ידי חובת שמועה בהפסק זה עד שיעשה מעשה הניכר לאבילות שיהא אבילותו מתפרסמת עליו בכך, כגון חליצת מנעל וסנדל או עטיפת הראש שהן מצות עשה שבאבילות, אי נמי כפיית מטתו שאף הן יש בהן צד מעשה, כך נראה לי, וכן נראה שהיה רבי חייא לובש תפילין בשעת שמועה זו, שלא היה דרכו של אותו צדיק לילך בלא תפילין אע"פ כן לא חלץ תפיליו כלל, והטעם לזה לפי שאפילו בשני של אבילות מניח תפילין ואינו חולץ אלא ביום ראשון בלבד, ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום שני של אבילות קרובה. הילכך אם היה לובש תפילין בשעת שמועה של אבלות רחוקה אינו חולצן אלא מתעטף ראשו או חולץ מנעל וסנדל ודיו.
<h2>דף כ:</h2>
אמר רבי יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד. תנא אדא דמן קיסרי קמי' דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד. שמעינן מהא שאם שמע שמועה ביום שלשים שנוהג שבעה ושלשים, כשומע ביום תשעה ועשרים, ולא אמרינן מקצת היום ככולו וכבר יצאו שלשים של אבילות, דהכא ודאי שמועה ביום שלשים הוה וטעמא משום דשבת היא ולמוצאי שבת נעשית של שלשים ואחד, הא ביום אחר שמועה קרובה היא. ואם תאמר יום עשרים ותשעה היה, למוצאי שבת היאך נעשית רחוקה והלא חלה עליו אבילות מיד, אלא שמועה ביום שלשים שמועה קרובה היא ולא אמרו מקצת היום ככולו אלא במי שנהגו אבילותן אבל לענין שמועה כל יום שלשים קרובה היא, וכן כתב בעל ההלכות ז"ל ורבינו הגדול ז"ל הסכים על ידו. ומסתברא השומע שמועה קרובה ברגל או בשבת אע"פ שבמוצאיהם נעשית רחוקה נוהג בדברים שבצינעא, דומיא דקובר את מתו ברגל ובחופה. והשומע שמועה רחוקה ברגל או בשבת אינו נוהג כלום לא בצינעא ולא בפרהסיא, אלא למוצאי השבת ולמוצאי הרגל נוהג שעה אחת ודיו, ולא מצינו בשמועה רחוקה אלא יום אחד מקבל עליו אבילות לשעתו ופטור. ולענין שמועות מסתברא לן דבשמועה דעד אחד ואפילו בעד מפי עד ואפילו גוי מסיח לפי תומו מתאבלין, דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקרי בה אינשי, כדאמרינן גבי קדוש החדש דעד אחד מהימן מאי טעמא כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי כדאיתא בפ' אם אינן מכירין (ר"ה כ"ב ב'), והכי נמי אמרינן בפרק האשה רבה (יבמות צ"ג ב') גבי עד אחד ביבמה לשוק. וראיה לדבר ממעשה דר' חייא דלעיל דהימניה לרב דמתו אחיו ואחותו ונהג עליהם יום אחד של שמועה רחוקה ואע"ג דהוא יחיד וקרוב ולא אסהיד בדרך עדות אלא ברמיזה בעלמא, אלמא בכי האי גונא לא בעינן עדות גמורה, וזה הכלל כל עדות שמשיאין האשה על פיו קרובים מתאבלין עליו.
ואיבעיא לן קורע בשמועה רחוקה או אינו קורע, ר' מני אמר אינו קורע ר' חנינא אמר קורע, ואקשי ליה ר' מני לר' חנינא בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע היינו דליכא אבילות שבעה, אלא לדידך דאמרת קורע קריעה בלא שבעה מי איכא. ואהדר ליה ר' חנינא אין מצינו קריעה בלא שבעה למי שלא קיים מצות קריעה, דתני אבוה דרבי זירא קמיה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר' זירא קמי' דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע, ועני רבי זירא בתריה במה דברים אמורים בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך, ש"מ מצינו קריעה לאחר שבעה כגון זה על אביו ועל אמו, אלמא לא תליא קריעה באבלות דשבעה, וכיון שכן במקום שלא נהג אבלות כלל כגון בשמועה אע"פ שהיא רחוקה קורע על כל המתים ונוהג יום אחד באבלות שלו, אמר ליה ר' מני כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו, כלומר קריעה זו אינה קריעת חובה אלא קריעה של כבוד היא, ומקריעה של כבוד לא גמרינן לחיוב שאר מתים, וכיון דמסקנא דרבי מני סלקא בגמרא הלכתא כותיה וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ואיכא דמייתי לה מדרבי חייא דלעיל דלא אמרינן בגמרא דקרע על [נ"א בכת"י: על אביו ועל אמו, (עי' לקמן בדברי הראב"ד).] אחיו ואחותו, ואם כדברי זה הוה לן למימר שמע מינה ארבעה, אלא מיהו מסקנא דגמרא הוא אינו קורע וכן הלכה.
ועל אביו ועל אמו ודאי קורע דומיא דמי שאין לו חלוק, ואינו מאחה לעולם, וכך אמרו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] אמר ר' מונא וכי יש קריעה בלא איבול, שכן על אביו ועל אמו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו על אביו ועל אמו אינו קורע, לפי שהוא מפרש דרבי חנינא מקריעה דאביו ואמו מייתי לה ובדידהו דוקא קאמר, ואמר ליה רבי מני כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו, כלומר כיון דקרע על אביו ואמו לא ניתן לשוללן בתוך שלשים, או לא ניתן לאחותו לעולם, כתוך שבעה דשאר מתים דמי, אבל שמועה רחוקה בין דאביו ואמו בין דשאר מתים כיון דשוו כולהו ואינה נוהגת אלא יום אחד ואין מעלה לזה על זה, אינו קורע לא על זה ולא על זה. נמצא עכשיו שניהם מודים בשאר מתים שאין קריעה בלא שבעה, ושמועה רחוקה בשאר מתים לכו"ע לא בעי קריעה, וכי פליגי בשמועה רחוקה דאביו ואמו, דמר מדמי ליה לאחר שבעה ומר לא מדמי ליה, ומסתברא דהלכתא כרב מני דאמר אינו קורע, ממעשה דרבי חייא דאמר ליה לרב אבא קיים ואימא קיימת ואמר ליה לא ואמר ליה לשמעיה חלוץ לי מנעלי ואילו קריעה לא אשכחן דעבד כלל, זהו תורף דברי הרב ז"ל. וסוגיא משובשת היא בפירוש הזה, חדא דהוה לן למימר קורע על אביו ועל אמו או אינו קורע, מדקאמרי' סתם שמע מינה בשמועה רחוקה דכולהו קרובים פליגי, ועוד דקאמרי' כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו ואנן נמי בכבוד אביו ואמו קא אמרינן דכל שכן זה שעכשיו שמע ובשעת חימום אינו קורע שאינו נוהג בהן כבוד, והא דקאמר רבי חייא לא קרע על אביו ועל אמו לאו מילתא היא, דמעשה דר' חייא על אחיו ועל אחותו היה, כדאמרינן בתחלת מעשה רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה דרבי חייא, לומר שהיה חייב להתאבל על אביו ועל אמו של רב, ואם אביו ואמו של רבי חייא מתו אין מקום לקורבתו של רב עם רבי חייא בכאן ולא ליחוסם, וכך אנו גורסין בנוסחאות מדוייקות איבו קיים והוא שם אביו של רב, כדאיתמר בסנהדרין (ה' א') איבו חנא ומרתא ורבי חייא כולהו אחי הוו, והנוסחאות שגורסין בהן אבא קיים אין להם קפידא בין איבו לאבא, וכן רב כך היה שמו אבא אריכא, או שקרא שניהם אבא ואימא על שם כבודן.
<h2>דף כה.</h2>
תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ורמינן עלה הא דתניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ומפרקינן לא קשיא כאן ששלדו קיימת כאן שאין שלדו קיימת, וכן נמי הולכין לקבורתו ומבטלין תלמוד תורה ככל הוצאת מת לקבורה, אבל אין שלדו קיימת כי איכא דמעסקי ביה לא נפקינן. ומאי ברכת אבלים ותנחומי אבלים שאומרים עליו, שאם היו קרובים עם הארון ושלדו של מת קיימת כיון שמתאבלין ביום ליקוט עצמות אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וכן אם היו מפנין אותו בתוך שבעה או שלא נסתם גולל ראשון ולא התחילו עדיין למנות, מברכין עליהן ברכת אבלים, אבל שלא בשעת איבול בין שלדו קיימת ובין שאין שלדו קיימת אין מברכין עליהן ברכת אבלים, שאין ברכה זו שלא במקום אבלות לעולם. ירושלמי [מו"ק פ"א ה"ה] תני אין שמועה ללקוט עצמות, אמר רבי חגי והוא ששמע למחר אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות, פירוש אם שמע שליקטו עצמות אביו היום, מתאבל עליהן עד הערב אעפ"י שלא היה שם. תני ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומרים עליהם דברים, מה הן דברים, רבנן אמרין קלוסין, פירוש מקלסין המת ומספרין בשבחיו לפי מה שהוא, ויש מפרשים קלוסים להקב"ה שהוא ממית ומחיה.
<h2>דף כח:</h2>
תניא ר"מ אומר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו דברים של מיתה יספד דיספדוניה יקבר דיקברוניה יטען דיטענוניה ידלי דידלוניה. היה ר' מאיר אומר גדול הוא השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה מן השלום שניתנה לצדיקים, שבשעה שנפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת מקדימין אותן בשלום, הראשונה אומרת יבא שלום, שניה אומרת ינוחו על משכבותם, והשלישית אומרת הולך נכוחו, ולא דיין לצדיקים שמיתתן בידי כבוד שנאמר כבוד ה' יאספך אלא שמקלסין לפניו יבא שלום יבא שלום.
